הימים, שלהי אוגוסט, מסגרות כבר אין, התקציב התרוקן וחופשה זוגית אפשר רק לדמיין… ודווקא עכשיו מגיע ט"ו באב, "חג האהבה" היהודי המתחדש. דווקא כאשר כל הכוחות מושקעים בחוויות משפחתיות ובמפגשי איכות עם הילדים, מזדמן לפתחנו, ההורים, יום "שיא" זוגי, יום שכולו אהבה... איך אפשר לעשות מקום משמעותי ואותנטי לזוגיות, בתוך האינטנסיביות המשפחתית? או בפשטות, איך ממשיכים לחוש אהבה, תשוקה וקרבה זוגית ולא נתקעים על אוטומט האהבה והמסירות ההורית?
לפני שנציע כמה הצעות מעשיות (ספוילר להתבונן בירח/ בשקיעה/ בים עוד לפני שהילדים נרדמו ולהשתהות מול תמונה במוזיאון גם אם הילדים כבר מתחננים להגיע ליצירה…) בואו נסכים על כמה הנחות יסוד. הילדים שלנו הם פרי אהבתינו. לכן ברורה העמדה, האידאולוגית והרגשית, שמעשה ההורות הוא הוא מימושה של האהבה הזוגית. בצד זה, ידוע גם כי ההורות תופסת נתח משמעותי מחיי היום-יום של בני הזוג, דבר ההופך את המפגש הזוגי המשמעותי למאתגר יותר ולתדיר פחות. ועוד ידוע אחרון הוא שזוגיות טובה מחייבת השקעה ומכוונות.
לאור כל זאת, מרביתנו כבר יודעים שחשוב לשלב בין הורות וזוגיות. כלומר, לשריין מראש זמן ביומן לדייט זוגי שבועי/ דו- שבועי, כי השגרה העמוסה לא תשאיר אפשרות למפגש ספונטני. ועוד אנחנו יודעים שבדייט הזה לא מדברים על הילדים אלא עושים מקום לעצמנו. וברור שתחביבים משותפים, יציאות חברתיות משותפות, חופשות והתחדשות, יכולים לקרב ולהעשיר את הקשר הזוגי. אז מה הוא, אם כן, החידוש שמזמן לנו ט"ו באב?
כל אם (ובימינו גם חלק מהאבות) מכירה את התחושה, עם לידתו של תינוק חדש, של התמסרות טוטאלית לרך הנולד, לצרכיו, לאמהות. ברור לכל כי באותם ימים הכל נדחק הצידה, ובעיקר הזוגיות. גם ההלכה היהודית מגבה עמדה זו בהרחקות שבין איש ואשתו לאחר הלידה. אך, התנועה המשלימה, של התמסרות טוטאלית לזוגיות משויכת רק לתקופת ההתאהבות, ראשית הזוגיות, אז ההורות עדיין אינה מהווה מתחרה. האם תתכן התמסרות לזוגיות, לאהבה הזוגית, אפילו על חשבון ההורות? נדמה כי לא רק שהדבר אינו אפשרי, הוא אף מעורר תחושה לא נוחה של מעילה בתפקיד ההורי או אולי אגואיסטיות ילדותית. מה, להזניח את הילדים סתם בשביל להרגיש שוב אוהב/ת ונאהב/ת כמו שהיה לפני שהם הגיעו לעולם…?
ברצוני להציע כי זו הקריאה של ט"ו באב אלינו. הקריאה היא להתמסר לאהבה, להתמסר לזוגיות, לנוע אל הקוטב הזוגי של החוויה והזהות, בתוך ההורות, כאילו אין הורות. לצאת לחופשת לידה זוגית...
מה זה אומר בתכל'ס? זה אומר, להביט אל השקיעה או הירח (לבחירתכם) ולהתנתק מכל הסובב לכמה רגעים ארוכים, גם במחיר התעלמות מבכי הולך וגובר של אחד הילדים; או לעמוד יחד מול תמונה בתערוכה, גם במחיר איחור לפעילות היצירה המותאמת לילדים בגינה הגעתם למוזיאון מלכתחילה; או לכתוב ווטסאפ ב14 בצהריים "מה שלומך? איך עבר היום? אכלת כבר?" ולשלוח לאיש במקום לילד שחזר מבי"ס...
יכול להיות שהדברים נשמעים פשוטים, אך שווה לשים לב, שהדבר שרובינו מיומנים בו יותר הוא לאזן ולשלב בין זוגיות והורות. כלומר, להביט אל הירח מבעד לעפעפיים כבדות אחרי שכל הילדים נרדמו (את השקיעה כבר פספסתם…) ולחזור לתערוכה בערב אחר, זה שהסתדר לביביסיטר, בתקווה שהתערוכה עוד לא נסגרה. הסוד של התמסרות זוגית, הוא שלכמה רגעים אתם אינכם הורים. הילדים כמו נעלמים. הקשב מופנה קולו לחיבור ולמפגש בינכם, בני הזוג. הזהות ההורית מונחת בצד. כמובן שלאחר מכן תשובו ותתפסו את מקומכם ההורי המוכר והטוב, ואולי אף ייקל עליכם לעשות זאת, שהרי בכל רגע תוכלו לשוב "ולקפוץ לביקור" ביחד הזוגי.
כמו כל תנועה, נדרש כאן תרגול ואימון לצורך הגמשת השריר שיאפשר זאת, אך זהו הכיוון.
אין צורך להכביר במילים עד כמה מודל זוגי שכזה יתרום להבנתם של הילדים את חשיבותה של הזוגיות עבורכם, ואת העובדה שהוריהם עוד בטרם בחרו להפוך להורים, בחרו זה בזו לחיי נצח משותפים. ועוד, נדמה לי שהאפשרות לנוע ביתר קלות בין רגעים זוגיים לסדר יום הורי עמוס ומאתגר, מבלי לחכות לחופשה זוגית או לפחות לראשון לספטמבר, היא בשורה של ממש. הבשורה של ט"ו באב. לא צריך לבחור בין הורות לזוגיות, וגם לא להקריב את הזוגיות על מזבח ההורות. צריך פשוט לצאת מהאיזון הקדוש בין הורות וזוגיות (שנדמה לי שעכשיו כבר אפשר להודות שהוא נוטה הרבה יותר לכיוון ההורות), ולהתחיל לנוע ולהעז להתמסר לזוגיות, כן לעיתים גם על חשבון המסירות ההורית.
ט"ו באב שמח!
הכותבת היא ראש התכנית להנחיית הורים אינטגרטיבית במכון באר "אמונה"