אבא, כמעט 20 שנים בלעדיך והעולם השתנה לבלי הכר. לו רק יכולת להציץ אל עולמנו לרגעים אחדים ודאי היית מופתע ומביט בעיניים סקרניות ומלאות תום, בעולם שהתבגר לו, והשתכלל לו והתחדש לו בלי גבול. אבל באמת באמת מעבר למעטפות המתכתיות והטכנולוגיות בני אדם נשארו אותם בני אדם, עם פחדים ואכזבות, מוצפים בשנאה ואהבה, בעצבות ושמחה, בקנאה ותאווה וכבוד וחמלה וטוב ובושה ונתינה עד אין קץ.
בחרת, אבא, לעסוק בחינוך, להעמיד תלמידים הרבה, להגדיל נשמות, לתקן עולם, לתקן אדם. כמה אור שפכת על סביבתך, כמה השראה הצתת בקרב תלמידיך, חבריך ומשפחתך.
דמך הלוהט, אבא, עוד זורם בעורקיי.
כמעט 20 שנה ונשמתך עוד פועמת בי בחזקה.
מה הסוד שלך, אבא, תגיד מה הסוד שלך? מהיכן האבוקה הזו שלא דועכת? מניין האש הבוערת תדיר?
[embed]http://player.vimeo.com/video/194322943[/embed]
כל כך הרבה שנים בלעדיך ודמותך נוכחת כל כך בחיי, ממלאת חדרים פנימיים, דולה ומשקה ללא לאות. הקסם שלך, אבא, מהלך עליי ומחולל נפלאות.
תלמידיי, אבא, הם תלמידיך וחניכיי הם חניכיך. בחירותיי מושפעות כל כך מאישיותך ובצמתים רבים כל כך, גם בחלוף הזמן, אתה עדיין מסמן לי את הדרך.
באדמה הפסטורלית ביסוד המעלה, בחרת להיאסף אל אבותיך, אל אביך דוד, אל הסב מרקדו-נחום ואל הסבא הגדול חכם שלמה מזרחי ממקימי ומחוללי המושבה הוותיקה הזו. באדמת מייבשי הביצות ומתקני העולם בחרת לנוח על משכבך. גם אני, בבוא עתי , עד מאה כעשרים, אשמח להיאסף, במקום המכונן הזה, אל אבותיי.
איזו עצמה יש במסורת מאב לבנו, בשרשרת הדורות האינסופית הזו, יש בזה איזו נגיעה בנצח. אב ובן שהופך לאב לבן שהופך גם הוא לאב, דור אחר דור. "מה זרעו בחיים" אמרו חז"ל "אף הוא בחיים".
הייתי רק בן 16 כשנפרדנו, נער צעיר, מדריך נלהב בתנועת נוער, נוטף אדרנלין של מתקני עולם. נער צעיר וטעם של חינוך על שפתיי הרכות שלא פג עד הלום. 20 שנה והכל שונה כל כך ודומה כל כך. אינני יודע איזו יד מכוונת הגיעה דווקא אליי מבין רבבות אנשי חינוך. מדוע בחרו לספר לעולם על חינוך דווקא דרך דמותי? מה מצאה בי המצלמה כשעקבה ברגישות אחר פסיעותיי ותיעדה בנועם פיסות חינוך ואהבה? אינני בקיא בנסתרות אך ברור לי כל כך שיש לך יד בדבר.
אתה בטוח מביט ממעל בסיפוק אין קץ, מפעל חייך ובשורתך, תווי פניך וניגונך מקישים כעת בכל דלת ומרצדים על כל מסך. העולם הזה, אבא, מורכב כל כך, מסוכסך כל כך, ומוצף בערפל עד שלפעמים אני מתקשה להאמין כיצד הצלחת למלא את הבית שלנו בתום אינסופי, בחוויית ודאות עמוקה ובבטחון נדיר בטוב המקיים את העולם. אני חוזר אליך, אבא, כל הזמן, נאחז בתום, בחלום, במבט הבהיר, הנקי, המסונן מרעשים שהמציאות מייצרת כל הזמן. ככל שאני מביט בעיניים פקוחות אל העולם הזה, על קלקוליו ונוראותיו, אני מבין עמוקות את אתגר החינוך המבקש לראות מעבר, להגביה עוף ולהאמין באדם ובעולם. להאמין בטוב גם כשהוא מתכרבל בערפל סמיך.