בזמן האחרון, מתרבות בעולם וכן בארצנו, עסקות טיעון, שהן סוג של פשרה בין פרקליטות המדינה לבין הנתבע.
וזאת מסיבות שונות: חבר המושבעים אינו בטוח; התובע מתלבט בין מרחב החלטות; הנתבע משתף פעולה למען ענישת נתבעים נוספים; קשה להוכיח אשמתו; הנפגעות המשמשות עדים מתביישות מחשיפה; יש עומס רב על בתי המשפט; אין ענין לציבור לכן כדאי לסיים במהירות, ועוד נימוקים.
אך לעומת זאת, לעיתים הנתבע חף מפשע ומודה עקב הלחץ שמופעל עליו; מראש התביעה מרימה סף העונש לקראת פשרה; החוק מוחלף במין מסחר, שמוכרע על ידי עורכי דין מוכשרים ויקרנים, ובמילים פשוטות: אין כאן חיפוש צדק המתאים את העונש לחומרת העבירה. יתכן עוול משני הכיוונים: או אדם שעשה עבירה חמורה ויוצא בזול, או אדם לגמרי חף מפשע שמודה כדי להיפטר ממשפטים מייגעים וסוחטים. למשל ,ידוע טיעון אלפורד Alford Plea. אלפורד הואשם בצפון קרוליינה ברצח מדרגה ראשונה שעונשה הוצאת להורג, לכן הסכים לטעון אשם ברצח מדרגה שניה ונשפט לשלושים שנות בית סוהר. אך הוא טען שהוא לגמרי יף מפשע, והצהיר:
I just pleaded guilty because they said if I didn't, they would gas me for it.
טענתי אשם, כך מפני שהם הודיעו לי שאם לו אעשה זאת, הם יחסלו אותו בגלל זאת.
אכן עיסקת הטיעון מבוססת על החוק האנגלי, היונק מן המוסר התועלתני של ג'רמי בנטהם Jeremy Bentham וג'ון סטוארט מיל John Stuart Mill, שנקודת המוצא אינה שמעשה מסויים מוגדר כרע במהותו אלא רק ראוי לעונש לתועלת החברה.
על כן יש מדינות רבות שמתנגדות לעסקת טיעון.
ידוע שעל פי התורה שלנו, אין מציאות על עסקת טיעון ,אבל בדיני ממונות בין אדם לחברו, הפשרה מאוד משובחת בהיותה שומרת על האמת והשלום גם יחד (רמב"ם, סנהדרין כד ב). סכסוך ממוני בין בני אדם יכול להיפטר בשלושה אופנים: א. הסדר ביניהם. ב. בוררות, כגון זבל"א. ג. דין תורה. האפשרות של הסדר או בוררות, היא על יסוד מחילה.
אבל על עבירה פלילית אין מחילה, ואי אפשר להחתים את רבונו של עולם על שטר בוררות. למשל אי אפשר לקחת כופר לנפש. אם האלמנה תגיד: מה לי בהוצאתו להורג של רוצח בעלי, אני מעדיפה שישלם לי סכום גבוה למען פרנסת היתומים - אין שומעים לה. אלא יקוב הדין את ההר.
מלבד זאת, עסקת טיעון מבוססת על הודעת בעל דין, ושוב אין לה על פי תורה שום ערך, ו"אין אדם משים עצמו רשע" (סנהדרין ט ב), כמובן חוץ מאשר בתביעה ממונית בין אדם לחברו, בה הודאת בעל דין היא כמאה עדים.
מכאן אתה למד שאין שום קשר בין הפשרה, שנפסק שהיא מצוה, לבין עסקת טיעון בדין פלילי, שהיא סתם עיוות דין, לכאן או לכאן, בהקלת העונש על פושע, או בעוול לאדם חף מפשע. כמו שאין זה מן הצדק להקל על עונשי של עבריין בגלל עצלנותה של המערך המשפטי, כך אין זה מן הצדק להעניש אדם כאשר אין שום הוכחות לאשמתו. גם בחוק מקובלת "חזקת חפות".
אמנם במקרים יוצאי דופן, יש "הוראת שעה", כאשר אין מערכת הוכחות הנדרשת על פי ההלכה, אך בתנאי שברור לחלוטין שהאדם פשע. הוראת שעה היא סמכות המלך, הסנהדרין או הנביא. הרא"ש והרשב"א כותבים שהיא גם סמכות ראשי הקהילה. כמובן, אלה נוהלים יוצאי דופן בלית ברירה. אבל כאמור ברור מאליו, שגם הוראת שעה אינה מתירה עוול, לא לכאן ולא לכאן.
ולצערנו, רבו מקרים שאדם חף מפשע הודה על פשע שלא ביצע, בגלל שאיימו עליו בענישה יותר חמורה. אנשים ישבו בבית הסוהר בארצנו על אשמת רצח, עד שהתגלה הרוצח האמיתי, או שהמשטרה הודתה ששקרה, ואף במקרה אחד נתגלה הנרצח בעצמו.
זה הכלל, פשרה בדיני ממונות, היא טובה ויפה. לעומתה עסקת טיעון, היא כריתת ברית עם השקר, לעיתים כריתת ברית עם המות, כאשר הורגים נפש חף מפשע. "כרתנו ברית עם מות ועם שאול עשינו חוזה" (ישעיה כח, טו).
ומהר יתקיים בנו "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה, אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה" (שם א, כו).