Warning: implode(): Invalid arguments passed in /srv/sites/kipa.co.il/public_html/cpt/maamar/single.php on line 105
זיכרון השואה: מסע בעקבות חמישה סרטים - כיפה

זיכרון השואה: מסע בעקבות חמישה סרטים

מה קורה לזיכרון השואה בעידן הפוסט מודרני? בין הזיכרון של עם ישראל לזיכרון האוניברסאלי, בין הסיפור של הציונות לסיפור ההומניסטי של הצלת היהודים, ציפי קלר במסע בעקבות חמישה סרטים מ"הפסנתרן" ועד "הנער בפיג'מת הפסים"

חדשות כיפה 23/04/17 18:02 כז בניסן התשעז

זיכרון השואה: מסע בעקבות חמישה סרטים
מתוך מודעת הסרט, צילום: מתוך מודעת הסרט

"אתם פה בגלל הטבעת" - ציטוט זה מהסרט "הכל מואר" מגדיר הגדרה מהותית את זיכרון השואה. יוצר הסרט מעמיד את קטעי הזיכרון אותו אוסף האספן, אחד מגיבורי הסרט,  כמהות בניית הזיכרון לדורות הבאים.  אוגוסטין קברה את טבעת הנישואין שלה כאשר היא הבינה שהיא לא תשרוד.  האם היא עשתה זאת כדי שתישאר עדות לכך שהיא היתה כאן? לא!  הטבעת פה לא בגללינו אלא שאנו פה בגלל הטבעת או בזכותה...

 

בעוד אירועים נוטים לדהות עם הזמן, הרי שזיכרון השואה הולך ומתעצם - אך מקבל כל הזמן פנים חדשות. האם ההתייחסות היום לשואה כגלובלית, תורמת לבניית זיכרון השואה בקרב העם היהודי או מרחיקה בין המושגים שואה ויהדות? כיצד אנו בונים זיכרון לשואה בעולם בו שולטים נרטיבים רבים כל כך סביב סיפור השואה? ומהו הנרטיב שאנו רוצים ליצר ולשמר סביב סיפור השואה ולהעבירו לדורות הבאים? שאלות אלו מעסיקות אותי רבות בקורסים בהם אני עוסקת בנרטיבים השונים של סיפור השואה. 

השואה היא האירוע הטראומתי ביותר עבור העם היהודי שאירע בעת החדשה, אך הוא גם האירוע המצולם ביותר, כיון שאירע בתקופה בה הצילום היה כבר נפוץ ושימושי. בבואנו לעסוק בהבניית זיכרון השואה על ידי חומר מצולם, יש לקחת בחשבון כי רוב החומר התיעודי של תקופת השואה הקיים צולם על ידי הזרועות השונות של הנאציזם ותומכיו. 

 למרות שפע הסרטים התיעודיים, הסרטים העלילתיים משפיעים הרבה יותר על ציבור הצופים בכל העולם והדיון כיום נסוב אודות סרטים אלו הממשיכים לצאת תדירות, בנרטיבים שונים, סביב סיפור השואה. הנרטיב של שואה וגבורה, שתאם את הנרטיב הציוני של מדינת ישראל המתפתחת בעשוריה הראשונים, הוחלף מזמן לנרטיב ההומניסטי בסיפור השואה המתמקד בסיפורים פרטיים. השפעת הרוח הפוסט מודרנית על הנרטיב של ספור השואה ניכרת בספורים המתמקדים בנאצים ועוזריהם דרך צורות צילום פוסט מודרניות ומסרים מורכבים שאין בהם שיפוטיות של טוב ורע אלא הצגת הספורים השונים.  הנרטיבים השונים של ספור השואה הכוללים את הקורבנות והנאצים כאחד. 

השינויים החלים סביב הנרטיבים השונים של סיפור השואה מחזקים ומעצימים את שאלת הבניית הזיכרון סביב סיפור השואה. כיצד אנו בונים זיכרון לשואה בעולם בו שולטים נרטיבים רבים כל כך סביב סיפור השואה? מהו הנרטיב שאנו רוצים ליצר ולשמר סביב סיפור השואה ולהעבירו לדורות הבאים? האם מתוך רצון לבנות זיכרון שייתמך על ידי קונסנזוס רחב אנו מאבדים את הייחודיות היהודית בשואה ?    

 

להלן נסקור מספר סרטים מהשנים האחרונות מתוך תפיסה שעצם העיסוק בסרטים אלו מחייב את הצופה לחדד לעצמו מהו הנרטיב המשפיע על חייו בסיפור השואה וכיצד היה רוצה לעצב את הזיכרון של סיפור השואה למען ילדיו ונכדיו. אין אני באה לפסוק כאן מהו הנרטיב שצריך להוביל אלא להביא למודעות את הסרטים היוצרים ובונים זיכרון לשואה ועם כל מה שהם מביאים עלינו להתמודד כיום. 

הסרטים שנעסוק בהם כולם שייכים לנרטיב הפוסט מודרני של סיפור השואה. חדירת הרוח הפוסט-מודרנית לשיח הנרטיבי בספור השואה, התבססה על ההתמקדות בסיפורים הפרטיים שהיתה בנרטיב ההומני והפכה להיות אנושית ומתמקדת במבצעי השואה ולא רק בקורבנות.  ואמנם אנו רואים כיום הרבה מאוד יצירות המתייחסות לנאצים ולעוזריהם כאל בני אנוש, ומתוך כך סיפוריהם הפכו להומאניים ולגורמים להזדהות עם מציאות מורכבת סביב עולמם של הנאצים - ולא של הקורבנות. דוגמא לכך ניתן לראות בסרט הפסנתרן  (The Pianist), שיצא בשנת 2002. 

 

(צילום: מודעת הסרט)

 

הסרט עוסק באדם פרטי ורוב הסרט אנו רואים את תמונת העולם דרך עיני הפסנתרן מבעד לחרכי מקומות מחבואו. גם המפגש שלו עם הנאצי שבעצם מציל את חייו מוצג כאדם פרטי ומושגי הטוב והרע מטשטשים מאוד בסיטואציות אנושיות כמו אלו המוצגות בסרט. על רקע המלחמה והעוולות הנושאיות שהנאצים – הרעים מבצעים גם הקצין המציל נראה טוב ומטיב ואנו מתנתקים כלל ממעשיו במלחמה ומהשתתפותו הפעילה במאורעות השואה. 

 

 הכל מואר (Everything is Illuminated) הוא סרט נפלא שיצא לאקרנים בשנת 2005. הסרט, העוסק בזיכרון השואה ובהבנייתו ולא בסיפור השואה עצמו, גורם לצופה לחשוב ולהגדיר לעצמו מהו זיכרון השואה אותו הוא נושא עמו ומה היה רוצה להעביר לדור הבא. עיון והגדרה אישית כזו תורמים רבות לבנייה מודעת לזיכרון השואה. זהו סוג הסרטים לו אנו זקוקים כיום. 

 

(צילום: מודעת הסרט)

 

הסרט גרם לי לאופטימיות מאחר והוא סרט פוסט-מודרני (כפי שאראה להלן) אך מאידך, הוא מתמודד עם מצב זה ומציע אופציה לזיכרון בתוך עולם פוסט-מודרני. אין הוא מוחק את הזיכרון ומטשטש אותו, אלא יוצר זיכרון המתאים ומשתלב בעולם מורכב כשלנו. לכאורה, הזיכרון נבנה כזיכרון גלובלי של שואה אך הסרט, בנימים דקים, יוצר את היהדות העכשווית ומראה כיצד היא משתלבת ובונה את זיכרון השואה. 

הסרט "הכל מואר" בוים ב-2005 ע"י לייב שרייבר,והוא מספר על ביקורו של הגיבור בעיירה טרוכנברוד שבה התגורר סבו לפני שהיגר מעבר לים. העיירה הייתה חלק מפולין, ונמצאת כעת באוקראינה. הסופר, גיבור הסרט, מחפש את האישה המסתורית שהצילה את סבו בתקופת השואה, ומתאר את פגישתו של הסופר עם מארחיו האוקראינים. תוך כדי כך חוזר הסרט שנים אחורנית ומתאר את ההווי של אותה עיירה יהודית קטנה שנחרבה כליל. אין זה סרט רגיל העוסק בשואה. ההומור שבו הוא נפתח, מזכיר מעט את סרטו של בניני "החיים יפים". 

 

התמקדות באלמנטים קולנועיים פוסט - מודרניים יוצרת חוויה מטלטלת בצפייה בסרט. האלמנטים המופיעים בסרט במקומות שונים, מקבלים הבנה והתייחסות שונה לקראת סופו. דמויותיהם של שני הגיבורים הצעירים, השייכים לעולם מודרני ועכשווי, עוזרות לצופה לחוות אירוע היסטורי בצורה אותנטית. מעקב ממוקד סביב סיפורו המיוחד של הסבא - מהשלב בו הוא טוען לעיוורונו (שמסתבר כסמלי למצבו) ועד לסופו - תביא להבנת דמותו, והיא המפתח להבנת האמירה העכשווית של הסרט. סיפורה של העיירה היהודית שנעלמה, מתחברת עם הדקויות בדמותו של הסבא המתכחש ליהדותו. תוך כדי היחשפות סיפור העיירה, מתגלה סיפורו של הסבא שברח מיהדותו כתוצאה וכתגובה לאירועים שחווה.  

 

תפיסה זו שונה לחלוטין מהקו הפוסט מודרני השולט היום בהרבה מאוד סרטים שיוצאים סביב סיפור השואה, זאת מכיוון שרבים מהם עושים זאת מנקודת מבט של הנאצים עצמם. אחד הסרטים הראשונים שעשו זאת היה הסרט הנפילה (Der Untergang) שנוצר בגרמניה ב-2004. 

 

(צילום: מודעת הסרט)



זהו סרט המספר את סיפור ימי מלחמת העולם השנייה האחרונים בברלין, במקלט המבוצר של היטלר והלחימה חסרת הסיכוי מחוצה לו. מדובר בסרט איכותי להפליא - העובדות היסטוריות מדויקות מאוד, המראה אמין ביותר, בעקבות ליהוק מושלם ורמת השפה הגרמנית המדוברת בסרט. ההיסטוריה במלוא עוצמתה כפי שקולנוע יכול להציע. הסרט מציג את המראה המושחת של הצורר ורודנותו על הסובבים אותו, ומציג את חוסר ההיגיון והתוחלת של הלחימה, את האבדון, הייאוש וחוסר המוסר ברגעים קשים. 

 

הסרט מרבה לתאר את חוסר היכולת להתנגד לעריץ, וטוען להצדקה, כביכול, של גורמים זוטרים במלחמה, תוך כדי האשמה של הצמרת המושחתת. הסרט מבוסס על יומני היטלר ומראה את המאורעות בצורה מלאה ומפורטת. כמובן שעצם העמדתו של היטלר כנושא הסרט מעצימה את דמותו האנושית וגורמת לנו לראות את הדברים מנקודת מבטו. הסתכלות זו מאפיינת את המצב הפוסטמודרני בו אנו נמצאים, ומאפשרת הבנה של התוקף ולא של הקורבנות. הסתכלות מעין זו מאנישה את היטלר אחרי הרבה שנים של יצירה ומחקרים שעסקו במפל ציותה של הצורר  ונותנת לתוקפנותו המחרידה לגיטימציה מסוג מסוים. 

 

הקצנה נוספת בכיוון זה ניתן לראות בסרט "מבצע ואלקירי" זהו סרט מתח היסטורי משנת 2008 אשר בוים על ידי בריאן סינגר, וטום קרוז מככב בו בתפקיד הראשי. 

 

(צילום: מודעת הסרט)

 

הסרט יצא לאקרנים בארצות הברית, והוא מבוסס על אירועים היסטוריים אמיתיים שאירעו בשיאה של מלחמת העולם השנייה: חבורה של קצינים מן הוורמאכט מתכננת מזימה להתנקש בחיי אדולף היטלר ב־20 ביולי 1944 על מנת לסיים את המלחמה, להציל את גרמניה ולעצור את שואת יהודי אירופה ויתר פשעי המלחמה של היטלר. קרוז מגלם את הדמות הראשית בסרט - קולונל קלאוס שנק פון שטאופנברג. סרט זה הינו חלק מתוך גל חדש ואופנתי: ספרים, תוכניות דרמה, סדרות דוקומנטריות וסרטי קולנוע המציגים לפתע את הרוצחים הנאצים מזווית מבינה, מתחשבת ואמפאטית. במקום להבין את המשמעויות החינוכיות הקשורות להבניית הזיכרון, נוהרים צופים רבים אחר סרטים מסגנון זה. 

 

סרט שונה, המשתמש ביכולת להתבונן בסיפור השואה מנקודת מבט שאינה שגרתית, הוא הסרט "הנער בפיג'מת הפסים" (The Boy in the Striped Pyjamas) שיצא ב-2008  בארה"ב, בעקבות ספר שיצא והפך לרב מכר. 

 

(צילום: מודעת הסרט)



הסרט מספר את סיפורו של ברונו בן השמונה החי חיים מוגנים כבנו של קצין נאצי. קידומו של הקצין מנתק את המשפחה מביתם הנוח שבברלין אל אזור מרוחק, בו לילד הבודד אין מה לעשות ועם מי לשחק. משועמם וסקרן, ברונו מפר את האיסורים החוזרים של אמו שלא לחקור את הגינה האחורית בבית החדש, והוא מטייל אל "חווה" שנמצאת לא רחוק. שם הוא פוגש את שמואל, נער בגילו של ברונו, שחי בקיום מקביל וזר מצדה השני של גדר התיל הגבוהה. המפגש של ברונו עם הנער בפיג'מת הפסים מעיר אותו מתמימותו ופוקח את עיניו אל זוועות עולם המבוגרים שסביבו. 

הסרט מכניס אותנו לתמונת עולמו התמים של ברונו, ודרך הסתכלותו הסקרנית על העולם אנו מגלים את העולם האכזר לו הוא נחשף. ה"חווה" הינה למעשה מחנה ריכוז, אליו אנו נחשפים רק לקראת סוף הסרט. הסרט מצולם מנקודת מבטו של הילד הגרמני בצורה עקבית המאפשרת לנו הצופים נקודת מבט שונה מכל סרט העוסק בנושא השואה. נקודת מבט זו מאפשרת לנו, הצופים, יחד עם ברונו, קילוף איטי של התמימות והפשטות שבעולמו הילדותי, אל תוך עולם אכזר ומורכב תוך כדי פיתוח חברות יוצאת דופן (למרות המרחק והשונות) עם ילד יהודי שפגש. נקודת המבט הרגילה ברוב סרטי השואה היא מתוך גדרות התיל בתקווה לחופש שמעבר להם. בסרט זה הצפייה היא מהצד החופשי של גדרות התיל פנימה. הסרט עוצמתי בפשטותו ומותח לכל אורכו. קצת צורמת העובדה שהסרט דובר אנגלית וכולל מעט מאוד התייחסות לשפה הגרמנית המתבקשת בסרט כזה. מעקב אחרי עולמו המתפתח של ברונו מאפשר התמקדות בכל המרכיבים החברתיים והמשפחתיים של המפלגה הנאצית שגרמו ליצירת המכונה המשומנת של ההשמדה. הספור מתמקד בחברות המיוחדת של ברונו עם שמואל - הילד היהודי, והיא העוגן האנושי החזק ביותר בסרט. 

כניסה לנעלי הנאצים, כפי שראינו, היא תמיד בעייתית מבחינה חינוכית ומבלבלת מאוד בניסיון לייצר זיכרון לשואה. היא מתאפשרת רק כיום, במצב הפוסט מודרני בו השיח מתקיים סביב כל נקודות המבט. 

לצערי, אין עדיין מספיק סרטים כמו "הכל מואר" שמצליחים ליצור חוויה אותנטית סביב סיפור השואה - יחד עם רלוונטיות עצומה לזיכרון השואה ולימינו. כיון שגם אני בת לניצולי שואה אני מקדישה מאמר זה לכל מי שלא שרד את מאורעות השואה אך במיוחד לאלו שהצליחו לשרוד ולדחוף אותנו , הדור השני והלאה, לבניית חיים יהודיים תוך עיצוב זיכרון השואה לדורות הבאים.  

הכותבת היא מרצה לחינוך ולתקשורת במכללה האקדמית הרצוג

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן