בפרשתנו מסופר על התרומה שנותנים בני ישראל לצורך בניית המשכן ועל האופן הממשי בו נבנה המשכן, כולל מתן ציווים מדוקדקים מאוד לגביו. אולם, לא במשכן וכליו אני רוצה לעסוק, אלא אבקש להתמקד במילה ופסוק מתוך הפרשה המתקשרים באופן תדיר לעבודתי כרכזת 'יחד בקהילה' לזהות יהודית.
פרשת "כי תשא" מסתיימת בתיקון חטא העגל - משה יורד כאשר הלוחות השניים שכתב ארבעים יום ולילה בידו, ועור פניו קורן, עד כדי כך שבני ישראל חוששים לגשת אליו. פניו הקורנות ממשיכות ללוות אותנו לפרשת ויקהל-פקודי, ולאורן מתחילה פרשת המשכן. המילה הפותחת המכניסה אותנו לתוך המקום הנפשי-רוחני בו נמצאים בני ישראל עתה, היא 'ויקהל'.
"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" - משה אינו אוסף את העם ולא מבקש מהם להתקבץ. אז מה אם כן נעשה? רש"י מסביר: "והוא לשון הפעיל שאינו אוסף אנשים בידיים אלא הן נאספים על פי דיבורו". משה מצליח בכוח דיבורו לכנס את כל האנשים יחדיו ולייצר קהילה. קהילה כזו מסוגלת להתכנס בכוחות עצמה על פי אותו דיבור של משה אותו שמעו, ולהפוך למעין גוף אחד. ההבדל בין קהל לקהילה הינו דק ועדין - בקהל נמצאים אנשים העומדים יחד ומקשבים אולם הם עדיין ישויות אינדיבידואליות. קהילה לעומת זאת, הופכת לגוף עצמאי, לכוח מניע בפניי עצמו, לישות אחת.
חיים ציפורי, מייסד ומנהיג החברה למתנ"סים, כתבי לפני שנים: מה שהופך בניין לבית יכול להפוך שיכון לשכונה וקבוצת אנשים לחבורה. אותו משהו הוא המסב קהל לקהילה... בניסיון לאתר ולהגדיר את ה"משהו" הזה אתה מנסה מילים ומונחים כמו - אמונה, שאר כח, אמת, רגש, הכרה והוקרה, קירבה, רעות ואהבה. אך אף אחת מהן אינה מבטאת לכשעצמה את מהותו של אותו "דבק", אותו חומר שבהעדרו הדברים הם רק טכניים ופיזיים... בכך שנבנה מוסד לקהילה עדיין לא עשינו ממנו בית, שאנשים מרגישים בו בבית, שחוזרים ובאים אליו כמו ששבים הביתה, שיש בו אווירה ולא רק אויר, שמניעים אותו כיסופים ולא רק כספים, שפוגשים בו את בני חברת האחרים המגיעים לשם מאותן סיבות עצמן".
אז איך יוצרים את תחושת הבית הזו אליה מייחל ציפורי? כיצד יוצרים מרחב סביבתי-קהילתי ההופך להיות הדבק המאחד את הקהל? אני סבורה, כי הציווי הראשון בפרשתנו, כינוס הקהילה מתוך תחושת הביתיות והדבק הקהילתי, נעוץ בקדושת השבת. כח הקהילה החזק והגדול ביותר טמון בתוך סוד השבת. ההתחברות הגדולה של הקהילה יחד ודיבוק החברים זה בזה מתרחשים בשבת כשמלאכת היום היא שביתה, במרחב של פנאי. כך במהותה, יוצרת השבת קהילה ולא רק הקהילה יוצרת שבת.
רכזי 'יחד בקהילה' של רשת 'אור תורה סטון' עוסקים ביומיום במפגשים אנושיים לאור הזהות היהודית. בהשתלמות הרכזים לפני כחודש, נשא דברים הרב ריסקין, ראש מוסדות אור תורה. בין דבריו סיפר הרב על כוחה של השבת בבניית הקהילה אותה הקים בלב ברוקלין בעשורים האחרונים. השבת, אמר, הינה עמוד התווך העמוק ביותר של העולם היהודי, ודרכה אפשר להיפגש עם הזהות היהודית איש איש וביתו. אני מרגישה את החוט הנשזר בין דבריו של משה בפרשת ויקהל דרך חזון הקהילה של חיים ציפורי, והמשך במשנתו של הרב ריסקין ובעבודתנו כרכזי זהות יהודית בקהילה - פתיל השבת ופתיל הקהילה מלופפים זה בזה.
לבנות קהילה, הנאספת בזכות עצמה ובעלת כח מניע, הינה פעולה קשה ומייגעת מאוד, אולם כשיש משענת כמו השבת במהלך שבוע המלאכה, כשיש 'לקראת שבת לכו ונלכה', ניתן לכנס קהילה סביב עולם תוכני-ערכי מורכב ואמיתי, סביב המהות הפנימית שלנו כיהודים - שמור וזכור את יום השבת לקדשו.
הכותבת היא רכזת יחד במנהל קהילתי גנים, מטעם תוכנית “יחד-התחדשות יהודית בקהילה” מבית רשת אור תורה סטון