משמעות "ויקרא"
ספר ויקרא פותח כך (ויקרא א, א): "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר". ויש לשאול מדוע מתחיל הפסוק בלשון "ויקרא" ומיד אח"כ "וידבר", מדוע צריך לכתוב שה' גם קרא למשה וגם דיבר אתו? וכן צריך להבין מדוע האות "א" במילה "ויקרא" קטנה?
ההבדל בין "ויקר" ל"ויקרא"
נראה לומר שלפני שה' מדבר אל משה הוא קורא לו, הוא דורש ממנו משהו אחר. כוונה מיוחדת. רש"י מבאר על המילים של הפסוק: "לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה, לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר (ישעיה ו ג) "וקרא זה אל זה". אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר (במדבר כג ד) "ויקר אלהים אל בלעם".
ההבדל בין הקריאה למשה לקריאה לבלעם הוא אות אחת בלבד, האות "א". המילה "ויקר" של בלעם היא מלשון מקרה. לעומתו, אצל משה יש אות "א" קטנה, שהיא מבטאת לנו שיש ה' אחד שדואג לכל המקריות שסובבת אותנו.
לפני שמתחיל הציווי לקורבנות מלמדת אותנו התורה, שניתן להקריב את הקורבנות בשני אופנים: באופן אקראי טכני, ובאופן מדויק ומכוון. בלעם הקריב קורבנות, ובני ישראל הקריבו קורבנות. ההבדל הוא ה"א" הקטנה, ההבנה שהקורבנות הם לא רק אקט רוחני שפועל ומשפיע, אלא יש כאן ה' אחד שאליו צריכים לחבור, להתחבר ולהדבק.
הכוונה בשעת הקרבת קורבנות
ישנה מחלוקת גדולה בין גדולי ישראל האם המצוות צריכות כוונה. השו"ע (בהלכות קריאת שמע, סי' ס) מכריע להלכה שמצוות צריכות כוונה כללית, שהאדם יודע שהוא מקיים מצווה, אך לא צריך לכוון על פרטי המצווה. כעין זה כתב בעל ספר החינוך, שעל כל המצוות אנו אומרים "אחר המעשים נמשכים הלבבות". וכן נכתב בגמרא (סנהדרין קה, ב): "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה".
עקרון זו לא כולל את דיני קורבנות. מי שמקריב קורבן ללא כוונה לא יצא ידי חובה, ואף עובר על איסור חמור מן התורה שנקרא: "פיגול".
וצריך להבין, מדוע דווקא בציווי על קורבנות חייבים להתכוון כוונה מוחלטת, ואף אם עולה מחשבת פיגול קטנה הקורבן נפסל[1], לעומת שאר המצוות שאינן צריכות כוונה פרטנית, והעיקר זו העשייה של המצוות?
אדם צריך להקריב את עצמו
כדי לענות על שאלה זו, צריך להסביר שעיקר עניינם של הקרבנות זה להקריב את עצמנו אל ה'. כפי שכתוב על מנחת העני (ויקרא ב, א): "וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה' סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ", ואומר המדרש (תנחומא ויקרא סי' ה): "לא נאמר נפש בכל הקרבנות אלא במנחת עני, אמר הקדוש ברוך הוא מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו". רואים מכאן שקורבן מתוקן זה קורבן שאדם מרגיש שהוא נותן את נפשו.
קורבן יכול לקרב את האדם ל-ה'. וקורבן יכול לרחק את האדם מאלוקיו. אם אדם מקריב קורבן וחושב שהוא סיים את עבודתו ובכך יצא ידי חובתו, הוא איבד את משמעותו הפנימית של הקרבן. אך אם הקורבן מבטא את הכמיהה להתקרבות אל ה', והרצון העצום להידבק בו, האדם מממש את העומק הפנימי של הקורבן.
מי הם "אשי ישראל"?
בחלק של תפילת "רצה" שאנו אומרים בכל יום, אנו מזכירים את המשפט: "ואשי ישראל ותפילתם (מהרה באהבה) תקבל ברצון". יש שהסבירו שהמילים "אשי ישראל" הכוונה היא לקורבנות הציבור (אשי - מלשון אש). ויש שהסבירו שהכוונה היא לעם ישראל (אשי - מלשון איש), דהיינו שה' יקבל אותנו באהבה וברצון אליו.
ונראה לומר שאין סתירה בין הפירושים. כאשר מקריבים את הקורבנות באופן נכון, גם האישיות של המקריב עולה ומתעלה. ואז יש תוקף ומשמעות לקורבנות. כדי שהקורבנות יתקבלו כראוי, צריך שהאדם ירגיש שהוא מקריב את עצמו.
לסיום
לצערנו, היום אין לנו את עבודת הקורבנות אלא עבודת התפילה מחליפה אותה, כפי שכתוב (הושע יד, ג): "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ", השפתיים שלנו במקום הפרים שהיינו צריכים להקריב. ממילא אנו צריכים לדעת שתפילה שלנו כשהיא רק אמירת מילים ללא כוונה ומחשבה היא ריקה וחסרה. אנו צריכים להשתדל לכוון עצמנו בכל יכולתנו להפוך את המילים הפשוטות לכוונה עמוקה, ומתוך כך להתקרב אל ה'.
נסיים בתפילה, שנזכה לקיים את שירו של הרב יצחק הוטנר (בעל ה"פחד יצחק"): "בלבבי משכן אבנה להדר כבודו, ובמשכן מזבח אקים לקרני הודו, ולנר תמיד אקח לי את אש העקידה, ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה".
[1] ועוד אמרו הנביאים שאין להחשיב קרבנות אם האדם לא מתקן את מעשיו. וכן אמר שמואל הנביא (שמואל א פרק טו, כב): "הַחֵפֶץ לה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים". וכן אמר ישעיהו (ישעיהו פרק א, יא): "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי".