אהרון נדם. מה עשתה רעייתו?

הפייטן רבי דוד בן חסין מעלה על נס את אלישבע כמי שקיבלה עליה את הדין עם מות בניה. ד"ר יעל לוין על הצד הנשי של מות בני אהרון

חדשות כיפה 20/04/17 21:24 כד בניסן התשעז

אהרון נדם. מה עשתה רעייתו?
פלאש 90, צילום: פלאש 90

תגובתו של אהרן הכהן על מותם של נדב ואביהוא ביום השמיני למילואים בהקריבם אש זרה מבוטאת במילים "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ויקרא י, ג). מילים אלה נדרשות בספרות התנאים במשמעות של שתיקת אהרן. כך בספרא (שמיני, מכילתא דמילואים, לו) הן מתבארות בהוראה שאהרן שתק, ובשל כך זכה לשכר – הקב"ה דיבר עמו בהמשך, כמו שנאמר "וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ..." (ויקרא י, ח-ט) (וראו ספרי, נשא, נח; ויקרא רבה יב, ב). פרשנות נוספת למילים אלה היא שאהרן שיבח את ה'. המילים "ושבח אהרן" מופיעות בתרגום אונקלוס שנדפס ב"כתר תורה", הוא התאג' הגדול. נוסח זה מתועד במקורות נוספים, בין היתר בפירוש המשניות לרמב"ם וכן במדרש מאור האפלה התימני. ב"מדרשי התורה" לרבי אנשלמה אשתרוק נזכר ביתר פירוט שאהרן "נתן תודה לשם ית' על זה" (עמ' 141. וראו תורה שלמה על אתר). 

תגובתה של אלישבע בת עמינדב אשת אהרן הכהן (ראו שמות ו, כג) לאבל על מות בניה לא מוזכרת בתנ"ך. מקורות ספרות חז"ל מתארים את אבלה, וזאת בנפרד מאהרן. יש בידינו מקור רב-מקבילות הנקשר לכתובים מקראיים שונים, והמתאר בווריאציות שונות את השמחות שראתה, ומרבית המקורות מזכירים גם את האבל שניחת עליה. יש ממקורות אלה המפרטים חמש שמחות שראתה ולעומתם מקורות אחרים מונים ארבע שמחות. נביא הדגמות ממקורות מוקדמים לכל אחת מגישות אלה.

בשיר השירים רבה (ג, ה, ז), בויקרא רבה (כ, ב) וכן בבבלי זבחים (קב ע"א) מובאים מקורות בדבר חמש שמחות שאלישבע ראתה. וכך נאמר בשיר השירים רבה על הכתוב "מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימֲרוֹת עָשָׁן" (שיר השירים ג, ו): "'מי זאת עולה' וגו''. מדבר באלישבע בת עמינדב. אמרו אלישבע בת עמינדב ראתה חמש שמחות ביום אחד. ראתה יְבָמָהּ [=משה] מלך. ואחִיה [=נחשון] נשיא. ובעלה כהן גדול. ושני בניה סגני כהונה. ופנחס בן בנה משוח מלחמה. כיון שנכנסו בניה להקריב יצאו שרופין ונהפכה שמחתה לאבל. מיד נעשית כתימרות עשן". פינחס בן אלעזר נכלל כאן למרות שכיהן כמשוח מלחמה רק בהמשך הזמן במלחמת מדין (במדבר לא, ו; סוטה מג ע"א).

אף בויקרא רבה נמנות חמש שמחות שראתה אלישבע תוך קישור לכתוב "אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ וְלָרְשָׁעִים אַל תָּרִימוּ קָרֶן" (תהילים עה, ה) ומוזכר שהיא ראתה "חמש כתרים ביום אחד". נוסח זה מעורר הד למקור בספרא (שמיני, מכילתא דמילואים, א) המתאר את מיוחדותו של אותו היום כיום שהיו בו "עשר עטרות", עשרה דברים ייחודיים: "אותו היום נטל עשר עטרות. ראשון למעשה בראשית. ראשון לנשיאים. ראשון לכהונה. ראשון לעבודה. ראשון לירידת האש. ראשון לאכילת קדשים. ראשון לאיסור הבמות. ראשון לראשי חדשים. ראשון לשכון שכינה בישראל. ראשון לברך את ישראל". לפי קטע זה היום השמיני למילואים חל בראש חודש ניסן, העולם נברא בניסן, וכן ראש חודש ניסן היה הראשון להקרבת קרבנות הנשיאים. 

לעומת המקורות הללו בפסיקתא דרב כהנא (אחרי מות, ב, עמ' 388) מופיע מקור בדבר ארבע שמחות שראתה אלישבע, הנקשר לכתוב בקהלת "לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה מַה זֹּה עֹשָׂה" (קהלת ב, ב): "ד"א 'לשחוק אמרתי מהלל', מה מעורבב הוא השחוק ששחקה מידת הדין על אלישבע בת עמינדב. אלישבע בת עמי נדב ראת ארבע שמחות ביום אחד, ראתה בעלה כהן גדול, ויבמה מלך, אחיה נשיא, ושני בניה סיגני כהונה, וכיון שניכנסו להקריב ויצאו שרופים נהפכה שמחתה לאבל, דכת' 'אחרי מות שני בני אהרן'" (ויקרא טז, א).

* * *

על רקע המקורות הללו אנו באים לעיין בפיוט "עת נחלי דמעה מעיני יורדים" מאת רבי דוד בן חסין (מהדורת חזן-אלבאז, עמ' 271–277), מגדולי פייטני יהדות מרוקו במאה השמונה עשרה, שנושאו מיתת בני אהרן. תחינה זו מיועדת להיאמר בשעת הוצאת ספר תורה ביום הכיפורים בנועם [=מנגינה] של "עת שערי רצון". בפיוט זה מועלית על נס דמותה של אלישבע כמי שקיבלה עליה את הדין על מות בניה בשמחה. רבי דוד בן חסין מזכיר בחלק הראשון את סגולת הזמן – שביום זה היו עשר עטרות, וכן כותב כי לרוב חיבתם של ישראל נגלה אליהם שוכן מעונה, ובו ביום מתו נדב ואביהוא. לאחר מכן הפייטן מדבר על אלישבע ורק אחר כך מתייחס לאהרן. 

ואלה דבריו בנוגע לאלישבע:

בת עמינדב אלישבע כבוּדה

את בעלה ראתה עובד עבודה

נחשון אחיה, נשיא שבט יהודה

וסגני כהונה ממעיה ילדה

משה מלך ובן בנה משוח הוא

נשים יקרות לה ולהם בכֶינה

יכולה היתה לבוא בטענה

אהה, ה', איך מזלי נשתנה

כל העם שמחים ואני אוֹנֵנָה

למי עוללת כה מי הוא זה איזה הוא

אשת חיל פיה בחכמה פתחה

והיא מרת נפש ותשפך שיחה

ודברים כלפי מעלה לא הטיחה

לא נצרכה אלא קבלה בשמחה

הטוב בעיניו יעשה הוא

הקטע הראשון מיוסד על מקור המונה חמש שמחות שאלישבע ראתה. בקטע השני רבי דוד בן חסין פונה לנשים ומציין שאלישבע יכלה לבוא בטענות ובתואנות לקב"ה ואפילו חלילה לזלזל בכבודו. אולם היא אשת חיל ששפכה את שיחה, אך לא הטיחה דברים כלפי מעלה ולא קראה תיגר על מות בניה, אלא קיבלה את הדין בשמחה. המוטיב לפיו אלישבע שמחה למרות היותה שרויה באבל ניצב בפיוט בסתירה לעם שהיה כולו בשמחה בחנוכת המשכן.

לבית האחרון נודעה השפעה ברורה מפרשת חנה. השורה "והיא מרת נפש ותשפך שיחה" מעוררת הד ברור לנאמר בספר שמואל א (א, י): "וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה'". המוטיב לפיו אלישבע לא הטיחה דברים כלפי מעלה מוזכר על רקע הטחת דברים כלפי מעלה שיוחסה לחנה, רעיון שהוא מדרש לכתוב "וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה'": "ואמר רבי אלעזר חנה הטיחה דברים כלפי מעלה שנאמר 'ותתפלל על ה'' מלמד שהטיחה דברים כלפי מעלה" (ברכות לא ע"ב). בהקשר זה אפשר להזכיר בהתייחסות לשרה אמנו שלפי הנאמר במדרש לקח טוב (בראשית כג, א, עמ' 103) "כל שנותיה עברה בשמחה ובששון". רבי דוד בן חסין מבטא עמדה קרובה להשקפה זו בהטעימו שאלישבע קיבלה עליה את הדין בשמחה. 

השורה החותמת את הבית על אלישבע "הטוב בעיניו יעשה הוא" מבטאת קבלת הדין, ולשון דומה מופיעה בספר שמואל ב (י, יב וכן בדברי הימים א יט, יג) בהקשר למלחמת דוד בבני עמון "וה' יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו". 

באשר למוטיב שמחתה של אלישבע בפיוט יש לומר שנעשה שימוש בפועל "שמח" גם לגבי אהרן בבית המוסב עליו בהמשך בסמוך:

אישי כהן גדול אהרן רב חובל

אפרוחיו יְעַלְעוּ דם שתק קבל

גזר דין, אֵ-ל מעשה ידיו חבל

שמח וגם הסיר מלבו אבל

ובמקום אשר נפלו חללים שם הוא.

מבחינה תוכנית מוזכרים בקטע זה שתיקתו של אהרן וכן ששמח ולא התאבל על בניו – בהתאם לציווי שקיבל, אלא המשיך ועסק בעבודת הקודש. ייתכן גם שבסיס רעיון השמחה שננקט בפיוטו של רבי דוד בן חסין לגבי אלישבע ואהרן טמון במקורות לפיהם אהרן נתן שבח והודיה לה', ובאורח דומה יוחסה לאלישבע תכונה נפשית זהה בבחינת "אשת חבר כחבר".

מוסר ההשכל שרבי דוד בן חסין מציב בהמשך הוא שיש לאדם ליטול לקח מכך שהקב"ה העניש בצורה זו חסידי עליון, וללמוד קל וחומר באשר לעוברי רצונו. כמו כן הפייטן נדרש לשאלה כיצד אירע שטיטוס הרשע נכנס לפני ולפנים ולא נענש, והוא מציין שהקב"ה מאריך אפו לאומות העולם, ולעומת זאת הוא נפרע מעושי רצונו מיד כדי שייכנסו לעולם האמת מנוקים מעוון. פיוטו של רבי דוד בן חסין מסתיים בייחול לשיבתם של הכוהנים לעבודת המקדש.

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן