הזריקות הפגישו אותנו עם מצבים מעניינים , למשל כשנסענו להורים לשבת , היה צריך לחשוב איך מכניסים למקרר את האמפולות בלי שההורים ידעו. עכשיו זה די משעשע לחשוב שהייתה לנו מחשבה להסתיר דבר כזה מההורים. מן משאלה תמימה כזו שנעשה את מה שצריך בשקט בשקט , נופיע יום אחד עם ההכרזה המשמחת על הריון ובא לציון ולמשפחת מגן גואל.
זה לא משנה מה שאני חושבת היום, אם בשלב ההוא , זה מה שבחרנו, כנראה שזה מה שהיינו מסוגלים וכנראה שזה היה נכון . עובדה שהצלחנו לשמור על הסוד, אמנם לא עד הבשורה שקיווינו לה אבל כמעט, על כך בטור הבא. התרגלתי לטכס היומי שלנו של המעקב בבוקר וזריקה בערב, זה באמת היה נסבל פלוס. בעבודה שלי הצלחתי לתמרן כמעט ללא איחורים וללא חיסורים. אין הנחות או הקלות כי לא חשבתי שאפשר אחרת. לשאיבה הגענו מתרגשים, קצת חוששים ובעיקר שמחים שהרי זה השלב שמקרב אותנו להריון המיוחל.
כניסה בשערי בית חולים, תהליך האישפוז כולל החלוק והריחות והמראות גרמו לנו לקחת נשימה עמוקה ולגייס את כל התקווה שלנו והאמונה. אנחנו אנשים בריאים שרוצים ילד, לא חולים חלילה שנמצאים פה בלית ברירה חשבתי לעצמי. בעיקר שאבתי כוחות מאסף שהיה העוגן והביטחון עבורי. גם הנוכחות של משגיחה ממכון פועה הקלה, הרגשתי כאילו שיש מישהי משלנו בכל הסיפור הזה, מעין שליחה מאחורי הקלעים. אחרי צ'ק אין קצר, חיכינו מספר שעות לתור המיוחל. כשקראו לנו לחדר ניתוח , הייתי לחוצה כי נזכרתי שמעולם לא הורדמתי ולא הייתי בטוחה שבא לי לאבד את השליטה בצורה כזו. בפתחו של חדר ניתוח נפרדנו אסף ואני וזה היה קטע קשה. בחדר ניתוח עצמו היה קר ומלא מכשירים וזרקורים, המיטה הייתה צרה משהו והצוות נדמה היה שמתייחס אליי כאחד המכשירים שם שצריך לבצע בו פעולות. התנתקתי במחשבה מכל מה שקורה סביבי עוד לפני שהם כיבו אותי, מילמלתי פרק תהילים, התפללתי לרגע בו אצא מכאן ואוכל לחזור ללבוש שלי ולכבוד שלי. ואז נרדמתי שלא מרצוני. התעוררתי בחדר התאוששות עם בחילה ותחושת ערפול, אסף היה לידי עם החיוך ''הכל יהיה בסדר'' שלו, וזה כל מה שהייתי זקוקה לו באותו הרגע. שאלתי אותו משהו ואז הקאתי את נשמתי . הבחילה והסחרור חלפו כעבור מספר שעות, הכאב דווקא התגבר כי ההשפעה של המשככים התפוגגה. אני פשוט רציתי לצאת משם.
בערב כבר היינו בבית ושאלתי את עצמי מה אימא שלי הייתה מרגישה לו הייתה יודעת מה עבר עליי היום. ויותר מזה, מה הייתה חושבת על זה שהסתרתי. האם ההיסטריה שלה הייתה משתקת אותי והאם האוכל שהייתה מכינה לנו ביום הקשה הזה היה מפצה על הכל. טוב, זה לא ממש משנה כי זה נגמר. נשאבו 12 ביציות, 6 מתוכן הופרו וזה אומר שיש לנו 6 עוברים קטנים, איזה כיף!!!