אמונה ובטחון בה'

ידידי היקר, העלית מספר נקודות בשאלתך - ובעז"ה אשתדל להתייחס אליהם אחת לאחת.
ראשית, יש לשבח אותך על רצונך הכֵן להרגיש, לחוש ולנסות לדעת מה הקב"ה רוצה מאתך. כולנו נמצאים במסע ארוך שתכליתו היא להיות עבדים אמיתיים לרבש"ע. לפעמים יש מעידות, וכך דרכם של הדברים הגדולים, שצריך להתאמץ בשביל לזכות בהם. הגבורה היא להשתדל באמת לא למעוד בחטא, אך גם אם חלילה יש מעידה - להזדרז ולעשות תשובה.
אנו צריכים לזכור שהקב"ה הוא אב אוהב ואינו חלילה רודַן אכזר. גם כשהקב"ה מייסר אותנו הרי הוא כאב הדואג לבניו - כשם שכעס של אב הוא רק לצורך ולטובת בניו ודווקא מתוך אהבתו לבנו הוא דואג לו יותר, כך הקב"ה מאהבתו ומחמלתו מנהיג אותנו, וגם כשאנו מרגישים שיסורים באים עלינו הם לא מתוך "סתם" כעס אלא מתוך דאגה של רבש"ע.

האמונה שבאדם תמיד צריכה פיתוח וגדילה, צריך ללכת ולהתגדל באמונה ובביטחון, אי אפשר בבת אחת להגיע לדרגות גבוהות של אמונה, הדבר דורש עמל ויגיעה. אחד הביטויים של האמונה הוא היכולת לדעת שיש דברים שהם למעלה מהבנתנו, מכיון שהקב"ה כה נבדל ונעלה - אנו יודעים ומאמינים שכל מה שקורה בסופו של דבר (גם אם אנו לא רואים את זה בטווח הקצר) הוא לטובתנו, ואז יש לנו את היכולת לקבל את היסורין באהבה.

הנקודה שאתה מעלה היא מעין שאלת "צדיק ורע לו". אתה מתאר נזק שהתגלגל אליך דווקא מתוך עשיית המצווה, ואז השאלה המתבקשת היא למה כשעשיתי את המצווה הזאת ניזוקתי?
אך מי אמר לך זאת? דהיינו, בוודאי הנזק של אובדן התפילין הוא נזק המביא לצער וכאב לב רב, אך פעמים דווקא כשהאדם עושה מצווה ומתייסר על מצווה זו - נקרעת מעליו גזירה רעה, שחלילה נגזירה עליו. יש פתגם עממי שאומר “ה’ החליף דבר בדבר”, דהיינו פעמים שאדם זוכה מאיזו סיבה שהיא, והשכר הוא שבמקום שבאים עליו יסורין קשים באים עליו יסורין פעוטים.

גדלותו של הקב"ה היא דווקא בכך שאין אנו יכולים להשיג אותו, משום שאם היינו יכולים להבין את הסיבה מדוע קרה כך ולא אחרת - הדבר היה מגוחך, שכן אנו נבראים קטנים ושפלים החיים במסגרת מצומצמת של קיום, כשהמוות אורב לפתחינו. האם אנו יכולים להשיג מה שהקב"ה, שהוא בורה נעלה - מעל המקום ומעל הזמן - עושה?
האם האדם שהוא נברא סופי, יכול להשיג נברא אין סופי?

כאמור, השאלה שאתה מעלה מובילה בקו ישר לשאלת "צדיק ורע לו", שחכמי הדורות נתנו לה תשובות שונות, אך ביסוד הדברים מונחת הקביעה שכל מה שקורה הוא באמת לטובתנו, אם לא בטווח הקצר - אז בטווח הארוך, ולפעמים ספק רב אם נדע כיצד הדברים הם לטובתנו, רק אחר שנפטר מן העולם הקב"ה יראה לכל אחד את מסכת חייו עד פרטי הפרטים והאדם יווכח כיצד הכל היה לטובתו (כך כותב הרמח"ל).

אנו צריכים להתפלל ולקוות - לדעת שאם כואב לנו או שיש לנו צרה מסוימת, הרי שהקב"ה רוצה שדרך אותה צרה או קושי נגיע לקרבתו - החסר מפנה אותנו להתחבר לקב"ה ביתר שאת, ולקוות שנזכה וימלא חסרוננו - אך צריך לדעת שלפעמים אבינו שבשמים אומר "לא", וגם לא היא תשובה, וגם זו לטובתנו.

ובהקשר הספציפי שאתה מתאר במכתבך - דע לך שהחיים הציבו בפניך מכשול מסוים. ללא ספק זו עגמת נפש לאבד תפילין, אך למעשה עליך להשתמש בקושי הזה כמנוף ולא כמכשול. תוכל כעת לדבר עם רבש"ע מעומק הלב, ולהפנים בתוכך את הידיעה - שגם אם לא תמצא את התפילין, חלילה, זה לא בגלל שתפילותיך לא נענו אלא בגלל שהקב"ה לטובתך האמיתית קבע שעדיף לך וטוב לך שתתנסה בחוויה הלא נעימה זו של אובדן תפילין, תתמודד ומכוחה תבנה עוד קומה באישיותך, מאשר שתמצא את התפילין. הגישה צריכה להיות שכשהאדם מתפלל הוא צריך לדעת שהקשיים שלו הם מנוף להתחבר לה' - הוא מקווה שה' ימלא לו אותם, וגם אם לא הרי שבוודאי זה לטובתו.
בכך אין פחד לקוות - וגם אם הדברים קורים אחרת מן המצופה יש יכולת התמודדות אמיתית ואין חלילה יאוש.

יש משל שכתב אלמוני. יתכן שאתה מכיר אותו, אך בכל זאת אכתוב אותו.
המשל נקרא "עקיבות בחול".
המשל מתאר כביכול, את הקב"ה ואת האדם צועדים ביחד, כשעל החול שהם צועדים עליו רואים עקיבות של הקב"ה ושל האדם. ואז האדם מסתובב ומסתכל על כל התחנות של חייו כשברקע הוא רואה הבזקים של כל מה שעבר עליו במשך חייו, והוא שם לב שבדרך כלל הוא רואה זוג עקיבות בחול, אבל דווקא בימים הקשים שעברו עליו הוא רואה זוג עקיבות אחד, ואז הוא מסתובב לקב"ה ושואלו: הרי אמרת שתצעד עמי תמיד, גם כשקשה לי, אז למה דווקא בימים האלה (בימים הקשים) אני רואה רק זוג עקיבות אחד, מדוע עזבתני?
ואז הקב"ה עונה לו: "בני, הייתי ותמיד אהיה עמך.
בימים שראית זוג עקיבות אחד, לא היו אלה העקיבות שלך כי אם שלי, כי אותך נשאתי על כפי".

חזק ואמץ, בטח בה' ואל תבהל מנפילות ונסיגות, והאמן בכל לבבך שהנסיונות הם רק לטובתנו. יש בידך להשתמש במקרה הלא נעים שקרה לך כמנוף לקרבת אלוקים.

כל טוב חזק ואמץ
יהודה, חברים מקשיבים