מה המשמעות לקיום הספציפי שלי בעולם?

שלום לך,
אני רוצה לצטט כמה משפטים הנוגעים לשאלתך מספרון קטן בשם "מכתבים לאח- בירורים בעניני אמונה". קראי את הדברים לאט ובעיון. ייתכן שהם קצת קשים, אך אני מאמין שההשקעה שווה. וכך כתוב שם (עמ' 27):

" "האדם הישר צריך להאמין בחייו", כך כותב הרב קוק בספרו "אורות התורה" (יא,ב) .
ולכאורה, מה זאת אומרת "להאמין בחייו", הרי צריך להאמין בקב"ה! האם פתחו כאן אמונה חדשה?
התשובה היא שהאמון של האדם בעצמו הינו תוצאה ישירה מהאמון שלו בכללות המציאות – מהאמון בקב"ה. אם המרחב כולו בעל משמעות אזי כל נקודה ונקודה שבו חשובה לאין חקר. האמונה אינה מקטינה את ערכו של האדם, כמו שנתפסים הדברים בצורה שטחית, אלא, אדרבה, מגדילה את ערכו. אומרת האמונה לאדם:
"רצונך לדעת האם אתה מיותר? – בדוק! אם אתה קיים סימן שעדיין לא סיימת את תפקידך".
כל זאת מפני שהקיומיות כולה אינה לחינם. לא לחינם נולד האדם למשפחה מסויימת, בדור מסויים, בסיטואציה הספציפית שבה הוא נמצא. לא לחינם ניטעו באדם כוחותיו המיוחדים, ולא לחינם קיימים בו חסרונותיו".

כלומר, אם את קיימת, אם הקב"ה שלח את נשמתך לעולם, בזמן ובמקום המיוחד שבם ניתנו - סימן שיש לך תפקיד. משהו ייחודי שרק את עם הכוחות והכשרונות המיוחדים לך יכולה למלא. אל תזלזלי בעצמך – "לפיכך נברא אדם יחידי, כדי שכל אחד יאמר : בשבילי נברא העולם (סנהדרין לז,א).
מה בדיוק תפקידי? מה השליחות המיוחדת שמוטלת עליי ? זו שאלה גדולה שהתשובה עליה אמורה להתברר לכל אדם במהלך חייו (כתבנו על כך בתשובה אחרת שבאתר- מה מטרתי בעולם הזה? איך אגלה את ייעודי? (אמונה) - , http://www.maale.org.il/noar/q.asp?id=470 , כדאי לקרוא שם).
אך ברור, שיש לי תפקיד, יש ערך לחיי, ויש לי חשיבות. זאת נקודת המוצא שמתוכה צריך לגשת לחיים ולהתחיל לפעול.

ונביא עוד כמה משפטים מן הספרון הנ"ל:
"האמת הזו, ככל שהיא מתבררת ומופנמת באדם – כך היא מעודדת אותו עידוד פנימי. הוא פטור מלעסוק בשאלה, האם הוא שווה או לא. שוויו של האדם אינו מוטל בספק כלל וכלל. ברור לו שהוא שווה. זאת נקודת המוצא לגביו. כל המרץ מופנה , לפיכך, לחשיפה ולהוצאה לפועל של חייו, ולא לדיון מתמיד בעצם קיומו. אדם זה מכבד את עצמו כבוד עמוק. כבוד שאין בו שמץ של גאווה ושחצנות. כבוד שאינו סותר את רגש הכבוד לזולתו, השותף עימו בעולמו של רבונו של עולם. אין צורך לציין, שבמצב זה האדם נפטר מן הצורך לפזול לצדדים, ולבקש את ערכו מבחוץ. במצב זה הוא מכבד את החברה , אך אינו עבד לה. זוהי אטמוספירה קיומית אחרת לגמרי, טהורה יותר וכנה יותר מכל המוכר בחוץ.

חשוב להדגיש, שאומנם הכרת האמונה מעודדת את האדם, אך אינה מהווה בריחה מהתמודדות. היא מודיעה לאדם את ערכו, אך יחד עם זאת תובעת ממנו להתרומם ולהתגדל. האמונה איננה ליטוף ילדותי שבא להקל את עול החיים. אדרבה, היא מציבה בפני האדם אתגרים גדולים. "אם אכן אתה בעל ערך, אזי קום, תפוס את עצמך בידיים, ומתוך אותו אמון בנה את חייך. לפעול, ליצור, ולהיטיב".
נאמר בתהילים "וגילו ברעדה" (תהילים ב'). הגיל והרעדה באים תמיד יחדיו. כי דוקא תחושת הרוממות היא זו שממלאת את האדם אחריות ותביעה לעילוי. קל הרבה יותר לכפור בגודלך ולהשאר קטן, אך מעצמיותך לא תוכל להתחמק. האדם מוכרח לחשוף את מעיין חייו. זהו רז האמונה...".

הדברים שם ממשיכים, אך נראה שדי בזה לענינינו. קראי את הדברים שוב, וחשבי עליהם היטב. אם תרצי להמשיך לשאול ולברר- בשמחה.
להשלמת התמונה כדאי לעיין בתשובה אחרת שלנו- האם יש מטרה לחיי? מה ייעודי? (אמונה) - http://www.maale.org.il/noar/q.asp?id=98 .

בהצלחה וכל טוב
יוני, חברים מקשיבים